הרשות הרביעית

מזה מאה שנה מתנהל הסכסוך על הארץ הזאת כמאבק על שטח, שבו כל גבול שמסומן יוצר מנצחים ומפסידים, טינה ופירוד. פוליטיקה הסובבת רק סביב הבעלות על הקרקע אינה יכולה לסיים את המאבק — רק לדחות את סבבו הבא.

יחידות החיים האמיתיות הן קהילות — דתיות, תרבותיות, אזרחיות, מקומיות — ולא קווים על מפה. כאשר הריבונות נקשרת לאנשים ולקהילותיהם הנבחרות מרצון, ולא לקרקע, יכולים שני עמים לחלוק את אותם הרים בלי שאחד "ינצח" בהם.

כל קהילה מנהלת את חייה הפנימיים: חינוך, אמונה, מנהג, פולחן ורווחה פנימית. מעליהן ניצב חוק אחד — זכויות שוות, משפט פלילי וביטחון לכל אדם כאחד. סמכות הקהילה רחבה וממשית בתוך אותו רצפה, ולעולם אינה מעליה.

אבן הראשה היא הזכות לעזוב. כל בגיר רשאי לבחור קהילה, להחליפה או שלא להשתייך לאיש, והחוק מגן על חירות זו באופן מוחלט. משום שאפשר לעזוב, על הקהילות להישאר מקום שאנשים חפצים להישאר בו — מושכות, לא כופות. היציאה היא שהופכת את האוטונומיה לבטוחה.

הקהילות נרשמות וזוכות לייצוג במועצת העם, המאורגנת לפי קהילות ויישובים ולא לפי רשימות מפלגה. היא מעניקה להן מושב חוקתי אל השולחן — ייצוג בלא סחיטה קואליציונית, קול בלא השתלטות של מעט גושי כוח על המדינה כולה.

הרשות הרביעית אינה מחליפה את הנשיא, את הכנסת או את בתי המשפט; היא ניצבת לצדם ומאזנת אותם. היא מעגנת את הממשל המרכזי במציאות החיה של הקהילות והרשויות המקומיות, ומונעת מרשות אחת לדבר לבדה בשם העם כולו.