ממשל פדרלי

יש ריבונות אחת על ארץ אחת משותפת — בלא חלוקה, בלא מדינה שנייה הנחצבת מן הראשונה. משום שהפדרציה אינה טריטוריאלית, קהילות שונות חיות באותו מרחב תחת אותו חוק, וסימון הגבולות האינסופי מפנה מקום לבית משותף.

המרכז מחזיק רק את מה שחייב להיות אוניברסלי: זכויות הפרט, חוק פלילי אחד, הגנת הילדים, זכות היציאה, והכרעה במחלוקות בין קהילות. הוא שולט במעט ככל הנדרש כדי לשמור כל אדם בן חורין, מוגן ובן־חורין לעזוב — ולא יותר מכך.

בתוך אותה רצפה מנהלות הקהילות את דיני המשפחה והנישואין שלהן, את הדת, המנהג, הפולחן, הרווחה הפנימית והחינוך. החזון חופשי למעשה יותר מן הסדר הקיים, השומר על בתי דין דתיים אך אינו מציע חלופה אזרחית ולא דרך מוצא ממשית.

תקציבי רווחה וחינוך מוקצים לפי נפש והולכים אחר החבר הנושא אותם. כשאדם עוזב קהילה, חלקו עוזב עמו — ולכן על הקהילות לזכות בנאמנות בכך שישרתו את חבריהן היטב, לא בכך שיכלאו אותם.

הממשל המרכזי שומר את המשימות שרק הוא יכול לשאת: ביטחון לאומי, מדיניות חוץ, משפט פלילי, שמירת זכויות הפרט, והמסגרת לכלכלה משותפת. בתוך אלה עליו להיות חזק באמת; מעבר להם עליו להיות מרוסן באמת.

מועצת העם — הרשות הרביעית — מעניקה לקהילות את קולן בתוך הסדר הפדרלי, כך שהמרכז לעולם לא יחוקק על עמי הארץ בלא לשמוע אותם. הריבונות נותרת אחת; השיח נעשה רבים.

קבינט רזה של משרדים ממושמעים מבצע את סמכותו המצומצמת של המרכז. הממשל נשמר קטן לא כמטרה לעצמה, אלא כדי שמה שנותר ייעשה בבהירות, באחריות ובמקצוענות.