אין שלום לרשעים

אין דבר יותר מוחצן, יותר נלוז, יותר רחוק ממציאו חיינו מלדבר עכשיו על "שלום", לא מפני שאין זה רצוננו, לא מפני שזו אינה השאיפה, הרי שם התנועה אומר בריש גלי קול האמת והשלום. אך כדי שיהיה שלום, צריך שהאמת תצא לאור והצדק יהיה נחרץ.

השלום הוא אחד משמותיו של הבורא, והוא ורק הוא יכול להביא את השלום, שכן נוכחותו היא זו הנותנת את הביטחון, האהבה והיראה, הנוכחות שלו היא היא השלום בעצמו, אך האלהים אינו סובל את חוסר הצדק, את הדמים שממלאים את הארץ, את הרשע והציניות (אם תרצו גם הציונות של ימינו) שמוציאים ללעג את המילה "צדק". אז לדבר על שלום?

פעילי שלום לא חסרים בישראל, מפלגות שלמות חורטות על דגלן את החתירה לשלום, ומקדמות "אהבה" ו"סובלנות" אבל אלו הן מילים ריקות ללא התייחסות אמיתית לפגיעות הממשיות בחסרי ישע, ללא התייחסות לפשעי המלחמה הרבים שישראל לצערי מבצעת מתוך טמטום והליכה בעיוורון אחר הנהגה פושעת.

המילה שלום אינה יכולה לההגות לפני שמדברים על עונש, על עשיית דין וחשבון עם הקטליזטורים לרשע והאנשים שלוקחים חיים שלמים של דם נקי - ביהודה ושומרון, בעזה ועכשיו גם בלבנון.

על מעוז יינון ואבו סרח פעילי "השלום"

פעילי שלום, ביניהם מעוז ינון ושותפו עזיז אבו סרח, כמה שהדברים נשמעים טוב, מטיילים באירופה ומראים שותפות ואחווה ביניהם ואיך הם ממירים את השכול שלהם לאהבה ושלום - אבל לצערי כל אלו הן מילים ריקות ללא התייחסות אמיתית וכואבת לחוסר הצדק המשווע שקורה בארץ, על הדמים הרבים והפשעים שנעשים לעיני כל העולם.

אינני מזלזל בכאבם של מעוז ינון ועזיז אבו סרח. להיפך - כאבם אמיתי, כבד, ואולי דווקא משום כך הוא נוגע ללב רבים. אך השאלה איננה אם אדם שכול רשאי לבחור באהבה. ודאי שהוא רשאי. השאלה היא האם ניתן להפוך את השכול לשפת שלום כללית, בלי לגעת בשורש העוול, בלי לקרוא לדין, בלי לדרוש אחריות מן המערכות המחוללות את הדם.

כאשר השכול הופך לגשר בלי משפט, הוא עלול להפוך שלא במתכוון למסך. וכאשר הכאב הפרטי מוצג כתחליף לחשבון הציבורי, שוב נדחקת האמת לשוליים.

ומפלגת "הדמוקרטים" בראשון יאיר גולן

כמו כן, מפלגת "הדמוקרטים" בישראל מתחילה ביח"צ מאסיבי לנושא "שלום" ולעורר את השיח הזה בקרב הצעירים בישראל, אך בעוד הם מדברים על שלום, לא מזכירים ולא לרגע את המחדלים והפשעים של בניהם, הטייסים, הקצינים הבכירים ואנשי שדרת ההנהלה במדינת ישראל אשר מבצעים במו ידם מרחץ דמים יום יום ומאפשרים בשתיקתם את הקורה בארץ. כך יוצא שהשמאל בישראל מדבר דברי שווא והימין ימין שקר, כדברי כותב התהילים:

שֶׁ֣ר פִּ֭יהֶם דִּבֶּר־שָׁ֑וְא וִ֝ימִינָ֗ם יְמִ֣ין שָֽׁקֶר׃

זהו שורש השקר של השמאל הציוני בישראל: הוא מבקש שלום בלי לוותר על הבעלות. הוא מבקש שוויון בלי לוותר על ההגדרה העליונה של מדינה ציונית ליהודים בלבד. הוא מבקש דמוקרטיה, אך רק כל עוד הדמוס — העם המדיני — נשאר מוגבל, מסונן ומוכפף לרעיון הלאומי הציוני.

לכן גם כאשר השמאל מדבר שלום, הוא אינו מדבר עדיין אמת. הוא אינו אומר: הארץ אחת. החוק אחד. האדם אחד בפני המשפט. האל אחד מעל כל הלאומים. הוא אינו מעז לומר שהבעיה איננה רק נתניהו, בן גביר או סמוטריץ׳; הבעיה היא המבנה כולו, השפה כולה, ההיתר הפנימי שניתן במשך דורות לשלוט באדם אחר בשם פחד, זיכרון, ביטחון ולאום.

ועוד בעניין השלום..

צריך לומר את הדברים ביושר: אין אנו יוצאים נגד השלום. חלילה. אנו יוצאים נגד זיוף השלום. נגד שלום שהפך למוצר יחסי ציבור, נגד שלום שנאמר בפה בעוד הידיים מלאות דם, נגד שלום שאינו דורש דין מן הפושעים אלא מבקש מן הנפגעים להירגע, להתמתן, "לראות את התמונה הרחבה", ולשתוק.

זה אינו שלום. זו הכחשה מנומסת. זו אלימות בלשון יפה.

השלום האמיתי אינו מתחיל בחיבוק. הוא מתחיל בהפסקת השקר. הוא מתחיל בכך שאדם, קהילה, צבא, ממשלה ועם מסוגלים לעמוד מול מעשיהם ולומר:

חטאנו! עווינו! פשענו!

לא כל מה שנעשה בשמנו היה הגנה. לא כל דם שנשפך היה הכרח. לא כל פקודה הייתה מוסרית. לא כל שתיקה הייתה תמימות. לא כל נאמנות למדינה הייתה נאמנות לאלהים.

כי אין שלום בלי אמת. אין פיוס בלי דין. אין אהבה בלי צדקה ומשפט.

הרי הנביאים לא חלמו על שלום רך, מתייפייף, קוסמטי. הם לא דיברו על טקסים, משלחות, כנסים, תמונות משותפות ומילים נרגשות באנגלית לפני קהל אירופי שבע. הם דיברו על משפט. על צדקה. על שבירת עול. על הסרת רשע. על יתום ואלמנה. על גר. על דם נקי. על שלטון שאיבד את יראת השמים והפך את כוחו לאלוהיו.

וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם, וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם

הצדקה קודם לשלום ולא להפך. לא מעשה השלום יביא צדקה, אלא מעשה הצדקה יביא שלום.

השלום אינו יצירה; הוא תוצאה, הוא פרי.

הוא אינו התחמקות מן הדין;

הוא תוצאה של הדין שהוא נעשה באמת.

לכן, כאשר אנו שומעים היום פוליטיקאים, אנשי שמאל, פעילי שלום, אנשי תקשורת, קצינים בדימוס ובני האליטה הישראלית מדברים על "שלום", עלינו לשאול אותם תחילה:

היכן האמת שלכם? היכן הדין שלכם?

היכן שמות ההרוגים? היכן הילדים?

היכן ההודאה? היכן החשבון?

היכן האחריות האישית של הטייס, של הקצין, של השר, של היועץ המשפטי, של העיתונאי, של האקדמאי, של כל מי שידע, שתק, הצדיק, טייח או הרדים את המצפון הציבורי?

כי שלום שאין בו דין הוא שלום של בעלי הכוח. שלום שאין בו הודאה הוא המשך הפשע באמצעים רכים. שלום שאין בו צדק אינו אלא בקשת מחילה בשם הנרצחים, מפי מי שלא שילמו את המחיר.

ועדת השלום והפיוס

לכן קול האמת והשלום אינו קורא לשלום חלול.

אלא לסדר חדש: תחילה אמת. אחר כך דין. אחר כך וידוי. אחר כך סליחה. ורק אז שלום.

לשם כך נדרשת ועדת שלום ופיוס, לא ועדה של טיוח, לא ועדה של מחילה המונית, לא ועדה שתנקה את המערכת בשם "עתיד משותף", אלא ועדה שתעמיד בפני הציבור את האמת המלאה: מי נתן פקודות, מי ביצע, מי הסתיר, מי שיקר, מי הרוויח, מי שתק, ומי ביקש לעצור ולא נשמע.

מי שיתוודה באמת, יעמוד בפני העם ויבקש תיקון - ייפתח לו שער התשובה. מי שיתעקש לשקר, לטייח, להצדיק דם נקי, או להמשיך להסתתר מאחורי דרגות, מדים, תארים ותפקידים - יעמוד לדין. לא מתוך נקמה. מתוך יראה. מתוך הבנה שאין חברה המבקשת צדקה ומשפט נבנית על דמים וקברים מכוסים. (לא לשווא מתנגדים היהודים האורטודוקסים לבנייה מעל קברים, שיש בזה משום כיסוי האמת, משל למה שקורה עכשיו בעזה ותוכניות הבניה והכיסוי מעל מרחץ הדמים בעזה).

לכן אל תדברו איתנו עכשיו על שלום כאילו השלום הוא סם הרדמה.

לזימי, בבקשה אל תביאי לנו שלום של כנסים,

של דגלים לבנים,

של שירים,

של ילדים מחייכים ושל מצלמות.

אל תביאו לנו שלום שמבקש מן הנרצחים לשתוק ומן החיים לשכוח.

הביאו אמת.
הביאו דין.
הביאו שמות.
הביאו אחריות.
הביאו משפט.

אז!

ורק אז!

אפשר יהיה להתחיל לדבר על שלום.

כי השלום הוא שמו של הבורא, ואין מזכירים את שמו לשווא.