תשובות לשאלותיו של הנציב Chris Sidoti מהאו"ם

צפיתי במסיבת העיתונאים שקיימת באומות המאוחדות בג'נבה, ובה הפנית שלוש שאלות קשות לציבור הישראלי. אני מבקש להשיב עליהן – לא בשם ממשלת ישראל, לא בשם צה"ל, אלא כאזרח ישראלי, כחייל לשעבר וכפעיל פוליטי.אלו שאלות קשות. שאלות שמכאיבות גם לי כאזרח ישראלי. אינני מבקש להתחמק מהן, אלא להשיב עליהן ביושר.

1.      WHAT KIND OF PEOPLE ARE YOUR SOLDIERS WHO ALLOW A 14-YEAR-OLD CHILD TO BEED TO DEATH FOR 45 MINUTE PERIOD?
2.      WHAT KIND OF PEOPLE YOUR MILITARTY LEADERS THAT WOULD INCULCATE A CULTURE THAT SOLDIERS FEEL FREE TO DO THIS, ACTING WITH TOTLA IMPUNITY?
3.      WHAT KIND OF PEOPLE ARE YOUR LEADERS WHEN THEY GIVE ORDERS, THEY MAKE STATEMENTS THAT ENCOURAGE THIS KIND OF CONDUCT. NOT MERELY PERMIT IT, BUT ENCOURAGE IT?

איזה מין אנשים הם החיילים שלכם, שמאפשרים לילד בן 14 לדמם למוות במשך 45 דקות?

אני רוצה לציין שגם אני הייתי חייל, שירתתי בין 2007 ל-2010 במסגרת שירות חובה, הייתי בצנחנים בגדוד 101, תחת פיקודו של אבי בלוט (כיום מפקד פיקוד מרכז, הוא הממונה על יו"ש), ולמעשה תחת פיקדו של המח"ט הרצי הלוי בזמנו.

ברצוני להציג לך כאן את הדברים שכתבתי למפקד פיקוד מרכז ב-12 בנובמבר 2025:

אבי היקר,

אני כותב לך בלב כבד, אחרי שנתיים של אובדן דרך, של איבוד עשתונות, של שבירת הכלים ויותר מכל אובדן אמונה ואחדות שהיה פעם לעם הזה.
המצב ביו״ש הוא נורא, עם ישראל מובש לעיני כל העמים בהתנהגות הברברית של בני עמנו כלפי חסרי ישע, אנשים דלים, חקלאים, גרים בפחונים, לעתים ללא תשתית של תזונה או ביטחון מינימלי, נתונים לחסדם של פורעים בלי דעת.

אני מפציר בך בכל לב - עצור זאת.

המעשים האלה יש בהם סכנה ממשית, ללבות קנאה ושפיכות דמים, ומציגים את רשויות החוק והצבא כעושי דברם ומוציאים כל טיפת לגיטימציה שעוד היתה לשלטונות החוק, והכבוד שאולי היה טיפה בקרב יושבי המקום לצבא סר, רק חסר לנו שהפחד ויראת הכוח ילכו לבלי שוב - אל לנו לדחוק בהם.

כתוב, אם אין מורא מלכות איש חיים בלעו. המלכות והדין חייבים להיות תקיפים בכל פינה ומקום שיש בו שליטה מדינית כזו או אחרת, יצר לב האדם רע מנעוריו, וערעור הסמכות מתחילה ממש כאן, וחמור מכך אם זה בני עמך.

בפה מלא, אוכל להבטיחך שאם הייתי חייל או בעל סמכות ביו״ש לא הייתי מסוגל לעמוד מן הצד - והייתי עושה ככל אשר יכולתי להגן על חלש מחזק ממנו, אתה בתפקיד ויש לך אחריות לא רק כלפי בני עמך אלא כלפי כל אשר מי נמצא תחת השלטון הצבאי להגנה וביטחון בסיסי זאת לא מתוקף החוק - אלא מההגינות הבסיסית של אדם ירא אלהים.

הכוחנות הרבה, הברבריות וגסות הלב אינן מאפיינים של העם היהודי, ופה אנו נבחנים כשיש לנו את הכוח ועם זאת אנו נושאים ידינו לאל עליון.

שמח אני מאוד על שובו של הדר גולדין, ומי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה׳ שבות עמו. אני מקווה שהגיון ליבי יפעל לפניך והממונים מעליך - שאני יודע שבהם המכשלה העיקרית.

בברכה,
נחליאל שילה

במכתב הזה, שנכתב חודשים רבים לפני האירוע שעליו דיברת, תמצא בעיניי את התשובה לשתי שאלותיך הראשונות.

• מי הם החיילים?
• ומי הם המפקדים שאפשרו לתרבות כזו לצמוח?

ובכל זאת, ברשותך, אני מבקש להוסיף הסתייגות אחת.

האדם הוא אדם הוא אדם; בישראל, באוקראינה, ברוסיה, בגרמניה, ביפן, בארצות הברית ובכל מקום אחר. על שלל תכונותיו הטובות והרעות. בני אדם מסוגלים לחמלה שאין למעלה ממנה, ומסוגלים גם לאכזריות שאין למטה ממנה. השאלה הגדולה היא איזו הנהגה, איזו תרבות ואיזו מערכת מעצבות אותם. משום כך, על אף שאני סבור ששאלותיך נכונות והאשמה שבהן צועקת לשמיים, אני מבקש לסייג דווקא את שתי השאלות הראשונות.

ותרשה לי לבקש סליחה מכבודך, שכן חסרה כאן הבנה בסיסית ואינהרנטית לכל סוגי האדם באשר הם – התנהגות האדם היא פועל יוצא של המסגרת, ההנהגה, החינוך והלחצים התרבותיים והארגוניים שבהם האדם חי ופועל. מעטים מאוד, האנשים שיש בהם את ההתבוננות והיכולת להשתחרר מכבלי החברה, ויתרה מזאת לפעול באומץ כנגד החברה שבה הוא נתמך ומקבל סעד.

גם המפקדים הם חיילים

בצבא, כמה שישמע נדוש, גם המפקדים בכירים ככל שיהיו, הם חיילים. ונמצאים אפילו ביתר שאת תחת הכבלים האנושיים, האידאה, הדוגמא, הציפיות, והלחצים הפיננסים, החברתיים והאישיים – כן, גם כאשר הם ניצבים מול הגרוע מכל. ודבר זה אינו חדש לנו וההיסטוריה מוכיחה זאת שוב ושוב, ללא קשר לתרבות והערכים עליהם גדלנו.  מכאן אנחנו למדים שאלו שיכלו לעמוד מול עוז רוחה של החברה – יכולים גם להנהיגה ולשנותה, ואלו הם מן המעטים שבמעטים.

איזה מין אנשים הם המנהיגים שלכם, שכאשר הם נותנים פקודות או משמיעים הצהרות, הם מעודדים התנהגות כזו – לא רק מתירים אותה, אלא ממש מעודדים אותה?

כדי לענות לך על השאלה הזו, ברצוני לשאול אותך קודם: היכן היא ההנהגה בעולם?

האם אי פעם עלתה בדעתך השאלה באיזה עולם אנו חיים וכיצד הגענו עד הלום? מי המביא והמוציא? מי מנהיג את התרבות האנושית? מי שם פה לאדם? עיניים לראות ולב מבין?

בעולם חסר אלהים - ההנהגה איננה. נשארת קליפה ריקה וגיבוב של מילים: "דמוקרטיה", "תרבות", "ערכים", "חופש", "שוויון", "אהבה"...

איזה מין מנהיגים נותנים יד להרג ברברי במאה הנוכחית, שבו למעלה מחצי מיליון בני אדם נהרגו על אדמת אוקראינה?

כמה חיילים שם דיממו למוות במשך שעות ואפילו ימים, באין עוזר?!
וכי הם לא זקוקים לרחמים?
האם הם אינם ילדיו של אלהים? מה הרווח והבצע בדמים האלה? הפקר!

בעולם שבו צו הלב אינו בנמצא, נותרת תהום עמוקה בלבבות מנהיגי העולם, אשר מתמלא ברדיפה אגואיסטית וחסרת התחשבות אחר הכבוד והשררה, והביקורת שלך נכונה ונוקבת מאוד – אבל מצביעה יותר מכל על חסך מהותי שקיים לא רק כאן בישראל אלא בעולם כולו - יתמות מאב.

יש לי ביקורת נוקבת על ההנהגה בישראל הפושעת, אך אין זו רק ההנהגה, מעגל הכאוס מזין את עצמו יותר ויותר: התקשורת שמכסה על החרפה, הקצינים ללא כל תושיה שגדלו בתרבות צבאית של כיסוי תחת, שדרת ההנהגה האזרחית מנוהלת בפחד, והפוליטיקה הישראלית רוויות שסעים, אגואיזם, וחסך גדול בכבוד אדם ובכבוד אלהים.

ואם תשאל מה זה משאיר?

זה משאיר שממה... ואם יש נחמה אחת בכל החורבן שאנו רואים, הרי היא זו: לעיתים רק לאחר שהאדמה חרבה לחלוטין, ניתן לזרוע בה מחדש. אולי דווקא מתוך השממה הזאת עוד יצמחו צדקה ומשפט ומרפא בכנפיה לעמים כולם.

נחליאל שילה

קול האמת והשלום