התמונות הקשות מעזה

התמונות הקשות מעזה - הילדים הבוכים, הנשים ההמומות, הזקנים השבורים, האבק, הרעב, בתי האבן שנעשו עיי חורבות - מזכירות תמונה עתיקה מאוד, חקוקה במתכת קרה: סדרת מטבעות ההנצחה שטבעו הרומאים לאחר ניצחונם על היהודים במרד הגדול.

על אותם מטבעות נראית יהודה כאישה יושבת, כפופה, אבלה, מושפלת, שבויה תחת עץ תמר. לצידה עומד החייל הרומי, הזקוף, המנצח, בעל הנשק, בעל השררה. המטבע אינו רק תיעוד של ניצחון צבאי; הוא תיעוד של מצב נפשי. הוא אומר לעולם: ראו את יהודה. ראו את העם שהתקומם. ראו כיצד כופפנו אותו. ראו כיצד הפכנו את כאבו לסמל של גדולתנו.

וזה אולי הדבר הנורא ביותר במטבעות ההם: לא עצם הניצחון, אלא ההנצחה. לא המלחמה בלבד, אלא הגאווה במלחמה. לא הדם בלבד, אלא הפיכתו לתעמולה.

והיום, כאשר אנו מביטים בעזה, קשה שלא לראות את ההיפוך המחריד: העם שפעם הושפל על מטבעות רומי, העם שזכר את יהודה השבויה, העם שבכה על חורבן ירושלים ועל גלות בת אלפיים שנה — עומד היום בצד הכוח, בצד המטבע, בצד המנצח המבקש להראות לעולם את עוצמתו, את זרועו, את שליטתו, את חרונו.

אמנם אין להשוות בפשטות בין האכזריות הרומית ההיא לבין מציאות ימינו. רומי הייתה אימפריה אלילית, אכזרית, צמאת שליטה, אשר רמסה עמים ללא רחמים ועשתה מן ההשפלה כלי מדיני. אך דווקא משום כך עלינו להיבהל מן הדמיון הרוחני: מגסות הלב, מן הביטחון המוחלט בכוח, מן היכולת להביט באומללות אדם ולקרוא לה "הישג", "הרתעה", "תמונת ניצחון", "שליטה מבצעית".

האם לכך שבנו לארץ? האם לאחר אלפיים שנות גלות, לאחר תפילות, שואה, דם, נדודים, כמיהה ותחינה - שבנו לכאן כדי להיות רומי קטנה? כדי לטבוע מטבעות חדשים, לא בכסף ונחושת אלא בתמונות, בסרטונים, בהודעות דובר צה״ל, בכותרות ניצחון, בתצלומי הריסות, בלעג לאויב שבור?

הרי אנו נמצאים בערך באותו פרק זמן לתקומתה של ממלכה יהודית שנייה בארץ ישראל. גם אז הייתה יהודה בטוחה בצדקתה. גם אז היו מנהיגים, כהנים, סיעות, קנאים, בעלי כוח, בעלי לשון, בעלי חזון מדיני מדומה. גם אז נדמה היה שאפשר לכופף את המציאות בכוח. גם אז לא נשמעו מספיק קולות התבונה. גם אז גאוות הלב אכלה את הבית מבפנים לפני שהאויב הכריע אותו מבחוץ.

וכאן עומדת החרפה הגדולה: ישראל אינה עומדת לבדה. היא נשענת על מלכות זרה. על אותה תבנית אימפריאלית עצמה שממנה היינו אמורים ללמוד להיזהר. אנו נשענים על אמריקה כאילו היא צור ישראל וגואלו; כאילו הכסף, המטוסים, הפצצות, הווטו במועצת הביטחון והחיבוק בבית הלבן הם ערובה נצחית לקיומנו.

אבל אמריקה אינה אלהים. ואינה כאן כדי להישאר לעד לצידנו, אמריקה היא משענת קנה רצוץ, ועד אז היא פועלת ותמשיך לפעול בראש ובראשונה למען עצמה.

הברית בין ישראל לארצות הברית איננה רק ברית ביטחונית. היא ברית תודעתית, כלכלית, דתית ואסטרטגית. מצד אחד - אינטרסים אמריקאיים בשליטה במרחב, במזרח התיכון, באנרגיה, בנתיבי סחר, במאזן הכוחות מול איראן, רוסיה וסין. מצד שני — זרמים אוונגליסטיים עמוקים הרואים בישראל כלי בתוך חזון משיחי נוצרי שאינו בהכרח מבין את קדושת החיים היהודית, ואינו בהכרח מבקש את טובת ישראל כעם חי, אלא את ישראל כסמל בתוך סיפור גאולה שאיננו שלנו.

וכך העם היושב בציון מוצא עצמו משלם בכסף, בדם, בבניו ובנשמתו בעבור ברית שאינה נקייה. ברית שמחזקת את הביטחון המדומה. ברית שמרגילה אותנו שלא לראות את מגבלות כוחנו. ברית שמלמדת אותנו להאמין שכל עוד אמריקה מאחורינו — מותר לנו ללכת עד הקצה.

אבל לא לעולם חוסן.

שעתה של ארצות הברית כמובילה עולמית יחידה הולכת ונחלשת. העולם משתנה. סדרים ישנים מתפוררים. כוחות חדשים עולים. בריתות חדשות נרקמות. גם מכוני מחקר מערביים מתארים בשנים האחרונות עולם ההולך ונעשה רב־קוטבי, שבו ארצות הברית כבר איננה מסוגלת לעצב לבדה את הסדר העולמי כפי שעשתה לאחר המלחמה הקרה.

ומה יישאר אז לישראל? מה יישאר לעם שהרגיל את עצמו להישען על מטוסי קרב אמריקאיים במקום על צדקה ומשפט? מה יישאר למדינה שלמדה למדוד ביטחון במספרי טילים, במלאי חימושים, בתקציב ביטחון ובכוח אש - ולא באמון יושבי הארץ, בניקיון כפיים, בצדק, בחמלה, בענווה וביראת אלהים?

העם חושב שהבריון העולמי יציל אותו. אך הבריון מתעייף. הבריון מזדקן. הבריון מסתבך במלחמותיו, בחובותיו, בפילוגו הפנימי, בשנאת העולם כלפיו. ומי שתלה את ביטחונו בבריון ימצא עצמו ביום פקודה לבד, חשוף, ערום ועריה.

ועל זה נאמר:

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

ואז כל הזעם שנצבר במזרח התיכון, כל הדם שנשפך, כל ההשפלה, כל התמונות, כל הילדים, כל האימהות, כל ההריסות, כל הקברים הפתוחים - כל אלה עלולים לחזור כשיטפון שאין לו גבול.

זו איננה קריאה לשנוא את ישראל.

זו אזהרה מפני חורבנה!

זו איננה שמחה לאיד - זו זעקה!

מי שאוהב את הארץ חייב לומר לה את האמת. מי שאוהב את ישראל חייב לקרוע את בגדיו לנוכח גאוותה. מי שמאמין באלהי ישראל חייב לדעת שאין הוא סובל דם נקי, ואין הוא מתרצה במקדשים, דגלים, המנונים ונאומים כאשר הארץ מלאה חמס.

הנביאים לא הזהירו את העמים בלבד. הם הזהירו אותנו. הם לא צעקו על בבל בלבד, על אשור בלבד, על מצרים בלבד, על רומי בלבד. הם צעקו בראש ובראשונה על ירושלים. על השרים. על הכהנים. על השופטים. על העם האומר "היכל יהוה, היכל יהוה" בעוד ידיו מלאות דמים.

וזו האזהרה לימינו: אל תהפכו את עזה למטבע יהודה החדש. אל תהפכו את אומללותם של בני אדם לסמל ניצחון. אל תשמחו בכיפוף ברכיים. אל תראו בילד רעב הוכחה לעוצמה. אל תקראו לחורבן "מדיניות". אל תקראו לגאווה "ביטחון".

כי העם שהיה שבוי תחת רומי אינו רשאי להפוך את שביו של אחר לתפארת כוחו.

העם שידע גלות אינו רשאי לשכוח את פני הגולה.

העם שבכה "איכה ישבה בדד" אינו רשאי להתבונן בעיר חרבה אחרת ולא לשמוע את אותה המילה עולה מן האבק: איכה.

אבל הדם אינו הפקר. הדם אינו היתר. הדם אינו קישוט לאומי. הדם הוא קריאה. הדם הוא עדות. הדם הוא שער לתשובה - או שער לחורבן.

לכן בקשו תשובה לפני שיהיה מאוחר.

לא תשובה של מילים. לא תשובה של דוברות. לא תשובה של ועדות בדיקה ריקות. לא תשובה שמאשימה רק את הממשלה הנוכחית ומנקה את העם כולו. אלא תשובה של אמת: להפסיק את המלחמה, להשיב את החטופים, להפסיק את פולחן הכוח, להכיר באחריות, לפרק את התלות המשיחית־צבאית באמריקה, ולבנות בארץ הזאת סדר חדש של חוק אחד, ארץ אחת, ואל אחד.

כי לא רומי תציל אותנו.
לא אמריקה תציל אותנו.
לא המטוסים יצילו אותנו.
לא הגאווה תציל אותנו.

רק צדקה ומשפט.
רק אמת.
רק תשובה.
רק אלהים.