Children of Gaza - ילדי עזה

״בני ישראל״ הוא מן השמות החוזרים ביותר בתורה ובתנ״ך. בפשוטו, פירושו צאצאי יעקב, הוא ישראל; אולם התורה עצמה מעניקה לשם הזה משמעות עמוקה ותובענית יותר:

״בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם״ (דברים י״ד, א׳).

לא עם. לא לאום. לא דת - ילדים!

ילד, במובן הפיוטי, הוא ההולך בתום, ביושר לבב ובניקיון כפיים. זו זכותו, זו מהותו בשנות חייו הראשונות על פני האדמה: לבוא אל העולם בלב שטרם למד מרמה, בנפש שטרם הורגלה לכוח, בנקמה ובחשבונותיהם ובאידיאליזציה של המבוגרים.

המושג ״בני ישראל״ הולך וחוזר אין־ספור פעמים במקרא, עד שנעשה לאחד משמותיו העיקריים של עם ישראל. ולא לשווא. הוא אינו מזכיר לנו רק מאין באנו, אלא גם כיצד עלינו ללכת לפני אלהי הארץ: בתמימות, באמת וביראת אלהים.

השם ״בנים״ גם מלמד עד כמה יקרים הילדים בעיני אלהים. אלהי ישראל אינו אדיש לפורענות הבאה עליהם. הוא אינו סובל את הקרבתם למולך ואת הפיכתם לכלי שרת בידי המבוגרים. נביאיו יצאו חוצץ, פעם אחר פעם, נגד הפרקטיקה הנוראה של הקרבת ילדים:

״לְהַעֲבִיר אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי, לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת״ (ירמיהו ל״ב, ל״ה).

הנביא אינו מניח לקורבן הילדים להסתתר מאחורי פולחן, אמונה, ביטחון, צורכי ציבור או צו השעה. הקרבת ילדים היא תועבה - גם כאשר המבוגרים מעניקים לה שם קדוש; גם כאשר הם קוראים למזבח ״מלחמה״, ״הרתעה״, ״ביטחון״ או ״ניצחון״.

הילדים המוקרבים על מזבח המלחמה

המלחמה בעזה נמשכת מאז אוקטובר 2023 - קרוב לשלוש שנים רצופות. הילדים הם הראשונים לשאת בעולה.

הם המוקרבים על מזבח המלחמה כשהם נהרגים, נפצעים, מורעבים ונעקרים; והם הנושאים את הזיכרון החי של פעולות ההרס וההשמדה כאשר הם נותרים בחיים. הם גדלים בין גופות, הריסות ובתי משפחות שנמחו; בין הרעב לצמא, בין מות האב לאובדן האם, אחיהם ואחיותיהם, בין זעקת הפצועים לרעש המטוסים והמל"טים.

סבלם אמיתי.
סבלם כנה.
סבלם צודק.
סבלם זועק לשמים!

ומי כבני ישראל אמור לדעת זאת?

מי כעם ישראל אמור לדעת את אשר אלהיו אומר וחוזר ואומר: קולו של הילד אינו נעלם. זעקת החלש אינה נאבדת. דמעת היתום אינן נבלעת באדמה.

התורה מעמידה לפנינו ילד אחר במדבר: ישמעאל, בנו של אברהם. הוא צמא למים ומושלך תחת אחד השיחים. הגר, אמו, מרימה את קולה ובוכה; אולם הכתוב מדגיש כי השמיעה האלהית נתונה דווקא לקולו של הילד:

״וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־קוֹל הַנַּעַר... כִּי־שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל־קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁם״ (בראשית כ״א, י״ז).

באשר הוא שם.

לא על פי לאומו.
לא על פי דתו.
לא על פי מעשי אביו.
לא על פי מעשי מנהיגיו.
לא על פי מה שהוא עלול לעשות כשיגדל.

אלהים שומע את קול הנער באשר הוא שם: צמא, מפוחד, נטוש וחסר ישע.

כאשר ילד שוכב תחת יריעת אוהל בעזה, כשהוא רעב וצמא, אלהים אינו שואל אותו למי הצביע אביו, מה עשה חמאס, מה כתוב באמנתו של ארגון כלשהו או מה יהיה הילד בבגרותו.

הוא שומע את קול הנער באשר הוא שם.

העונש הצפוי

התורה אינה מסתפקת בהבטחה כי אלהים ישמע את צעקת היתום. היא גם מזהירה את המענה ומפרטת את העונש הצפוי לו:

״כָּל־אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם־עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם־צָעֹק יִצְעַק אֵלַי — שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים״ (שמות כ״ב, כ״א-כ״ג).

זהו משפט של מידה כנגד מידה. מי שמייצר יתמות - היתמות תשוב אל ביתו. מי שמניף חרב על חסרי הישע - החרב אינה מבטיחה לפסוח עליו. מי שסבור כי צעקת הילד החלש אינה נשמעת מפני שאין לו צבא, ממשלה או אמצעי תקשורת - מוזהר כי לצעקתו יש שומע ושופט.

זוהי אינה קללה שלי ואינה משאלת לב. זוהי האזהרה הכתובה בתורה שאנו עצמנו נושאים, קוראים ולוקחים מוסר ועדות.

משום כך אין אדם מאמין רשאי להוציא את חצי הפסוק הנוח לו ולהתעלם מן העונש המופיע מיד לאחריו. צעקת היתום מעוררת חרון אף. שפיכת דמו של החלש מעמידה גם את השופך בסכנת החרב.

העונשים אינם נעדרים מן התורה.
המשפט אינו נעדר ממנה.
רק יראת האלהים נעדרת מאתנו.

״ולא ירא אלהים״

גם עמלק זוכה לגינוי מיוחד. לא רק מפני שנלחם בישראל, אלא מפני שבחר לפגוע בחלשים ובנחשלים שהלכו בסוף המחנה:

״אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ; וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים״ (דברים כ״ה, י״ח).

ולא ירא אלהים!

מי לא ירא אלהים? - עמלק.

ומדוע? מפני שהוא תוקף את הנחשל, מזנב בעייף, פוגע במי שנותר מאחור ואינו מסוגל להשיב מלחמה. הוא אינו חושש ממשפט האל בשעה שהוא מנצל את כוחו נגד החלש והמסכן.

על כך נכתב:

״כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם״ .. ״מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר״ (שמות י״ז, י״ד-ט״ז).

עמלק אינו רק שם של עם קדום שאפשר להטיל על אויבינו. עמלק הוא מעשה. הוא דרך. הוא הבחירה לפגוע בנחשל מתוך ידיעה שאינו מסוגל להשיב.

לפני שנשאל מיהו עמלק היום, עלינו לשאול:

היכן המעשים של עמלק מתקיימים היום?

האם הוא מתקיים בשבירת מטה לחמם של תושבי עזה?

האם הוא מתקיים במניעת מזון מאוכלוסייה שבתוכה מאות אלפי ילדים?

האם הוא מתקיים בהריסת משאבות המים ובהפיכת הצמא לכלי מלחמה?

האם הוא מתקיים בהשמדת בתי החולים, בפגיעה בצוותים רפואיים ובהשארת ילדים פצועים ללא טיפול?

האם הוא מתקיים בהפצצת מחנות עקורים, בתי ספר ובתי משפחות?

האם הוא מתקיים בהרס ללא אבחנה, בהפיכת שכונות שלמות לעיי חורבות ובנטילת האם על הבנים?

התורה מצווה אפילו ביחס לקן ציפור:

״לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים״ (דברים כ״ב, ו׳),

ומה נאמר כאשר האם והבנים נקברים יחד תחת ביתם?

מי הוא המשחית וההורס ללא הבחנה?
מי לוקח את האם על הבנים?
ומי, לאחר כל זאת, עוד מעז להתקרבן ולהעמיד את עצמו כקורבן היחיד?

השאלה איננה איזה עם הוא עמלק בדם ובייחוס. השאלה היא מי עושה את מעשה עמלק: מי מזנב בנחשל, מי מכה בעייף וביגע, מי פוגע ברעב ובצמא - ומי עושה כל זאת כשאינו ירא אלהים.

ילדי עזה הם הנדכאים

ילדי עזה הם הנדכאים, הצמאים והרעבים של זמננו.

לפי יוניסף, יותר מ־56 אלף ילדים בעזה איבדו הורה אחד או את שני הוריהם - יתומים! רבבות ילדים נושאים אפוא את היתמות בגופם ובנפשם, לצד רבבות נוספים שנפצעו, הופרדו ממשפחותיהם או נותרו ללא בית וללא ביטחון.

לבם נשבר בעוון הרצח, ההרס וההשמדה המתרחשים בחסות המלחמה. הם יישאו את המראות הללו כל חייהם: את האב שלא שב, את האם שנקברה, את האח שנשלף מן ההריסות, את הרעב, את הצמא ואת העולם שהביט בהם, והמשיך.

ומדינת ישראל, הפועלת בשמם של בני ישראל, ממשיכה בעוון יום אחר יום, שעה אחר שעה. היא ממשיכה בהתקפות ובהרג; ורבים מבני ישראל ממשיכים להצדיק, לשתוק או להסיט את מבטם.

שפיכות הדמים בארץ נוראה.

אין עליה שום ביקורת.
אין משפט.
אין תבונה.
אין מעצור.

שפיכות הדמים הזאת זועקת מן האדמה ועולה לשמים - ואין שום יראת אלהים בארץ.

הסכנה הרוחנית גדולה לא פחות מן הסכנה המדינית. עם יכול לנצח בקרב ולאבד את נשמתו. הוא יכול להחזיק טנקים, מטוסים ופצצות - אך לאבד את יראת האלהים, את יכולתו לשמוע צעקה ואת הזכות המוסרית לשאת את שמו.

מפי עוללים ויונקים

בתוך העיוורון התהומי הזה מעלים אנשים על שפתיהם גם את הפסוק:

״מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ־עֹז, לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ; לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם״ (תהילים ח׳, ג׳).

אבל הפסוק אינו מכריז שהעוללים והיונקים הם האויב. להפך: העוז האלהי מיוסד מפיהם.

מי שהופך את העולל עצמו ל״אויב ומתנקם״ הופך את הפסוק על פניו. מי שמביט בילד רעב ורואה בו מחבל עתידי, מי שמביט בתינוק ורואה בו סכנה דמוגרפית, אינו שומע את קול העוללים, אלא משתיק אותו.

ובעיוורון תהומי, העם היושב בציון נעדר יראת אלהים והתבוננות בחוקים ובמשפטים שהותיר אלהים לעשות צדקה בארץ. הוא מרבה לדבר בשם התנ״ך, אך מסרב לשמוע את תוכחתו. הוא מזכיר את בחירת ישראל, אך שוכח את חובת ישראל. הוא דורש את הארץ, אך מתעלם מן הדם הנשפך עליה. הוא נושא את שם הבנים - וממשיך להטיל מום בילדי עזה.

לא די לקרוא:

״בנים אתם ליהוה אלהיכם״.

השם ״בני ישראל״ אינו תעודת חסינות מפני משפט.
הוא אינו היתר לשפיכות דמים.
הוא אינו הופך כל מעשה של ישראל למעשה אלהים.
הוא אינו מגן עלינו מפני העונשים הכתובים בתורה עצמה.

מי שאינו שומע את קול הנער, מי שמענה יתום, מי שמזנב בנחשל, מי שמקריב ילדים על מזבח המלחמה ומי שהופך את הרעב והצמא לכלי נשק, ומי שנותן אוכל לבני ביתו ממעשה ויצירת כלי המשחית - מרוקן את השם ״בני ישראל״ מתוכנו.

לכן אל לנו להתעטף עוד בשם ״בני ישראל״ כאילו עצם אמירתו הופכת אותנו לבני אלהים.

בשעה הזאת עלינו להשמיע שם אחר:

Children Of Gaze - ילדי עזה

לא כדי למחוק את בני ישראל — אלא כדי להזכיר להם מה פירוש להיות בנים.

ילדי עזה הם הזעקה.
ילדי עזה הם העדות.
ילדי עזה הם כתב האישום.
ילדי עזה הם קול הנער באשר הוא שם.

ועד שנשמע את קולם;
ועד שנחדל לענות את היתום;
ועד שנפסיק לזנב בנחשלים;
ועד שנעצור את שפיכות הדמים;
ועד שנשוב למשפט, לצדקה וליראת אלהים —

אין לנו כל זכות להתעטף בשם ״בני ישראל״ ולהעמיד פנים כי עצם השם מנקה את ידינו מן הדם.