הצעה להתמודדות מדינית עם ההסלמה בצפון

המצב בצפון הארץ הולך ומחריף. המתיחות מול חיזבאללה עולה וגואה, הצבא נערך לעימות רחב, האזרחים חיים בפחד, והמנהיגות המדינית והצבאית שוב עומדת מול אותה תהום מוכרת: האפשרות לברוח אל הכוח, אל האש, אל המטוסים, אל ההבטחות הגדולות, אל "הכרעה", אל "תמונת ניצחון", אל אותה לשון ישנה שכבר הובילה אותנו שוב ושוב אל חורבן, שכול, אכזבה והתפכחות מרה.

אך אני מבקש להציע כאן ניצחון אחר. לא ניצחון מוחלט של ברזל ואש, אלא ניצחון מוחלט אמיתי: ניצחון התבונה.

ניצחון התבונה - הבחירה בחיים

את הניצחון הזה לא משיגים במרכבות וחיל רב. לא במטוסים. לא במערכות נשק מתקדמות. לא בהצהרות לוחמניות מאולפני טלוויזיה. הוא מושג בתעוזה עמוקה הרבה יותר: היכולת לעצור בתוך הפחד, להישיר מבט אל המציאות, להכיר במגבלות הכוח, להירפא מן הטראומה, ולא לתת לאותה שבת (7.10) ארורה לנהל את עתידנו עד עולם.

אין ספק שאנו עומדים מול אויב קשה, עיקש, חמוש ומסוכן. חיזבאללה בחר מלכתחילה במאבק כוחני, אכזרי וא־סימטרי. הוא מבקש להתיש את העורף, לפגוע בתחושת הביטחון, להחזיק עשרות אלפי אזרחים הרחק מבתיהם, ולכפות על ישראל מלחמה ארוכה בתנאים שאינם נוחים לה.

אך דווקא משום כך אסור לנו להיכנס למגרש שהוא בחר לנו. אסור לנו לבלוע את הפיתיון. אסור לנו להפוך את הפחד לתורת ביטחון.

אם האויב מבקש לכפות עלינו מלחמה א־סימטרית - עלינו לכפות עליו מאבק אחר לגמרי: מאבק של תבונה, של משמעת, של אורך רוח, של צדקה ומשפט, של אחריות מדינית, של חיזוק העורף, של עמידה איתנה על הגבול בלי להיגרר להרפתקה אזורית שאין לדעת את סופה.

אלה אינן מילים ריקות. זו אסטרטגיה.

המכשלה הגדולה ביותר שלנו איננה חיזבאללה לבדו. המכשלה הגדולה היא אובדן הביטחון הפנימי, הנחפזות, היוהרה, ופולחן "כוחי ועוצם ידי". כאשר עם מאבד את אמונתו, הוא מחפש ביטחון בכוח. כאשר הנהגה מאבדת דרך, היא מחפשת פתרון במלחמה. כאשר צבא נכשל, הוא מתפתה להוכיח את עצמו בעוד מערכה. וכך, במקום לרפא את הכישלון - מעמיקים אותו.

ההיסטוריה מלמדת זאת שוב ושוב.

המעורבות האמריקאית בווייטנאם 1965–1973

ארצות הברית נכנסה לווייטנאם בכוח עצום, עם עליונות אווירית, כסף, נשק, טכנולוגיה, תעשייה וצבא אדיר. מולה עמדו כוחות גרילה עקשניים, שפעלו בתוך שטח קשה, בתוך אוכלוסייה מקומית, מתוך אידיאולוגיה עמוקה ונכונות לשלם מחירים בלתי נתפסים. בסופו של דבר, למרות עשרות אלפי הרוגים אמריקאים ועלויות עצומות, ארצות הברית נסוגה ללא השגת יעדיה המדיניים.

המלחמה הסובייטית באפגניסטן 1979–1989

ברית המועצות נכנסה לאפגניסטן מתוך אותה תפיסה: כוח גדול יכריע עם חלש. טנקים, מסוקים, כוחות מיוחדים, שליטה בערים ובמחנות. אך ההרים, השבטים, האמונה, הסבלנות והגרילה שחקו את האימפריה. לאחר עשור, הסובייטים יצאו מותשים, והמלחמה הייתה אחד הסימנים המקדימים להתפוררות האימפריה כולה.

המערכה האמריקאית באפגניסטן 2001–2021

גם ארצות הברית ובעלות בריתה באפגניסטן חזרו על אותו שיעור מר. עשרים שנה של מלחמה, טריליוני דולרים, צבאות, מודיעין, קבלנים, ממשלה מקומית, הכשרות, מבצעים - ובסוף הטאליבן חזר לשלטון. לא מפני שהיה חזק יותר מבחינה צבאית, אלא מפני שמלחמות כאלה אינן מוכרעות רק בשדה הקרב. הן מוכרעות בתודעה, בזמן, בלגיטימציה, באחיזה באוכלוסייה, וביכולת של צד אחד לסבול לאורך זמן יותר מן הצד השני.

המערכה נגד דאעש בעיראק ובסוריה 2014–היום

גם המאבק בדאעש מלמד שיעור דומה. דאעש איבד את רוב השטח שבו שלט, אך לא נעלם. הוא הפך לרשת, לתאים, לשלוחות, לאידיאולוגיה מחתרתית. הכוח יכול לכבוש שטח; הוא אינו יכול לבדו לעקור רעיון, פחד, ייאוש, נקמה ואמונה קיצונית.

מלחמת תימן: סעודיה והחות׳ים 2015–היום

גם בתימן אנו רואים כיצד קואליציה חזקה, עשירה ומצוידת יכולה להסתבך במשך שנים מול כוח מקומי עקשני, דל יותר באמצעים, אך נטוע בקרקע, באמונה, במבנה חברתי ובנכונות לספוג.

אלה אינן דוגמאות רחוקות. אלה מראות. והן משקפות לנו דבר פשוט: מדינה מסודרת מתקשה מאוד להכריע מאבק אזרחי־גרילי־אידיאולוגי, כאשר הצד השני אינו רואה במוות גורם הכרעה. מול אויב כזה, עצם הפעלת הכוח עלולה להפוך למזון של המאבק נגדנו.

והנה אנו מוצאים עצמנו שוב, בעזה ובצפון, מנסים להכריע בכוח גופים פונדמנטליסטיים שאינם נכנעים למוות, שאינם מודדים הצלחה כפי שמדינה מודרנית מודדת אותה, ושאינם זקוקים לניצחון צבאי מלא כדי להציג הישג. מספיק להם לשרוד. מספיק להם להתיש. מספיק להם להראות שישראל אינה יודעת להשיב את תושביה לבתיהם. מספיק להם לשבור את אמון הציבור בצבא ובמדינה.

וזו בדיוק הסכנה בצפון.

הבהלה ההמונית של אזרחי הצפון לאחר השבעה באוקטובר לא נבעה רק מאיום חיזבאללה. היא נבעה מאובדן אמון עמוק. אובדן אמון בצה״ל. אובדן אמון בהנהגה. אובדן אמון בהבטחות. אזרחי ישראל ראו בעיניהם כיצד גבול שלם קרס, כיצד בתים נפרצו, כיצד משפחות נרצחו ונחטפו, כיצד מדינה שלמה לא הייתה שם ברגע האמת. ומאותו רגע, המילים "צה״ל ערוך", "המערכת מוכנה", "יש שליטה", איבדו ממשקלן.

לכן כל מי שנושא בעול ההנהגה, כל ראש רשות, כל שר, כל קצין, כל איש ציבור, חייב להבין: אין מחזירים ביטחון לאזרחים באמצעות עוד סיסמאות מלחמה. אין מחזירים ביטחון באמצעות הבטחה להרוס את לבנון. אין מחזירים ביטחון באמצעות נאומים על "מחיר כבד". הביטחון חוזר כאשר האזרח רואה שהמדינה פועלת בשכל, באחריות, בענווה, ביושר, ומתוך הבנה של מגבלות הכוח.

הצעד הראשון הוא סיום המלחמה בעזה והשבת החטופים. שקט בדרום הוא תנאי לשקט בצפון. כל עוד המלחמה בעזה נמשכת, כל עוד החטופים אינם בביתם, כל עוד ישראל שוקעת בבוץ מוסרי, צבאי ומדיני - הצפון ימשיך להיות בן ערובה של המערכה כולה.

יש להגיע להסדר מול חמאס, גם במחירים כבדים, להביא לנסיגה, להשיב את החטופים, ולסגור את הזירה הדרומית. לא משום שחמאס צודק. לא משום שחמאס ראוי לאמון. אלא משום שמדינה חייבת לדעת מה היעד העליון שלה. והיעד העליון כעת הוא השבת החטופים, החזרת האזרחים לבתיהם, מניעת מלחמה אזורית, ושיקום הביטחון הפנימי של ישראל.

באשר לחיזבאללה - הצבא צריך להיערך באופן מלא, עמוק, יסודי ומיידי להגנה. לא להרפתקה התקפית, אלא להגנה. עליו להיות חיץ חי, מאומן, ממוגן, נוכח ומגיב בתוך דקות לכל איום על יישובי הגדר. עליו לבנות מערך הגנה שאינו נשען על הבטחות, אלא על מוכנות ממשית: כוחות קרובים, תשתיות מיגון, מערכי פינוי מסודרים, קשר רציף עם הרשויות, אימוני חירום, מודיעין, כוננות, ויכולת תגובה נקודתית ומידתית.

מתקפה רחבה על חיזבאללה, כל עוד אינה פותרת את שאלת הראש - איראן - תהיה במידה רבה מתקפה חסרת תוחלת. היא תביא הרס עצום, פגיעה בעורף, מות חיילים, פגיעה קשה בכלכלה, בידוד מדיני, ואולי פתיחת חזיתות נוספות. ישראל מדינה קטנה, עם משאבים מוגבלים, כלכלה שכבר נשחקת, חברה שכבר קרועה, צבא שכבר נמצא בעומס אדיר, ומשפחות רבות מדי שכבר נשלחו אל השכול.

אין לנו רשות להשתתף במלחמה אזורית מתוך כעס. אין לנו רשות להמר על גורל העם מתוך צורך להחזיר כבוד צבאי שאבד. אין לנו רשות להחליף חשבון נפש בתקיפת עומק.

עלינו לעמוד על הגנת הארץ. להגן - כן. להיערך - כן. לפגוע במי שמסכן בפועל את אזרחינו - כן. אך להיגרר למלחמה כוללת, מתוך אובדן עשתונות ומתוך אמונה שהפעם הכוח יפתור הכול - לא.

זו איננה חולשה. זו גבורה.

גבורה היא לא תמיד להסתער. לפעמים גבורה היא להחזיק את החרב בנדן כאשר כל הדם רותח. לפעמים גבורה היא לומר לציבור אמת קשה: המציאות בצפון מורכבת. היא לא התחילה אתמול. היא לא תיגמר מחר. היא דורשת הגנה, סבלנות, הסכמים, שיקום אמון, וחיים לצד איום מתמשך - עד שנצליח לעצב מציאות מדינית רחבה יותר.

אימי, בצעירותה, זוכרת היטב את הימים שבהם רגמו את מטולה בקטיושות. זה לא היה לפני שנה. זה היה לפני חמישים שנה. המציאות בצפון מורכבת מזה דורות. העם יודע זאת. העם חזק דיו לשמוע אמת. העם אינו צריך שימכרו לו אשליות. הוא צריך הנהגה שאינה משקרת לו.

העם הזה מסוגל לעמוד במציאות קשה. הוא עמד בה בעבר. הוא יעמוד בה גם בעתיד. אבל הוא אינו מסוגל לעמוד לאורך זמן בהנהגה שמפחדת לומר אמת, בצבא שמנסה לכסות כישלון בעוד פעולה, ובמדינה שמבלבלת בין ביטחון לבין נקמה.

אל לנו ליפול ברשת הטרור. מטרת הטרור היא לא רק להרוג. מטרתו לנהל את מחשבותינו. לכבוש את דמיוננו. לגרום לנו להגיב מתוך אימה. להפוך אותנו לדומים לו. לגרום לנו להרוס את עצמנו בשם ההגנה העצמית.

אם ניתן למראות השבעה באוקטובר לנהל את חיינו, נחיה שוב ושוב את השבעה באוקטובר. אם ניתן לפחד לקבוע את מדיניותנו, נייצר עוד פחד. אם ניתן לטראומה להוביל את הצבא, נייצר עוד טראומה. רק כאשר נישיר מבט אל הכאב, נבכה אותו, נכיר בו, נרפא אותו, ונבחר חיים - נוכל להתחיל לנצח.

אני קורא לראשי הרשויות בצפון, למנהיגי הציבור, לקציני הצבא, לחברי הכנסת, לאנשי הרוח, להורים, למילואימניקים, לכל מי שליבו עוד ער: עשו כל אשר לאל ידכם כדי לעצור את ההידרדרות למלחמה כוללת. דרשו את השבת החטופים. דרשו את סיום המלחמה בעזה. דרשו מערך הגנה אמיתי בצפון. דרשו שיח אמת עם התושבים. דרשו מן הממשלה להפסיק לברוח אל האש.

הניצחון שאנו צריכים איננו ניצחון של הריסות.
לא ניצחון של גופות.
לא ניצחון של עוד משפחות שכולות.
לא ניצחון של עוד יישובים מפונים.
לא ניצחון של עוד דור ילדים שגדל בפחד.

הניצחון שאנו צריכים הוא ניצחון התבונה.

ניצחון שבו עם ישראל מתעורר מן הטראומה, מפסיק לעבוד את כוחו, חוזר אל אלהיו, חוזר אל ייעודו, ומבין שאין ביטחון בלי אמת, אין גבורה בלי ענווה, ואין חיים בארץ הזאת בלי צדקה ומשפט.

בברכה,
נחליאל שילה
קול האמת והשלום